בספר זה, מתארים הכותבים והכותבות שלנו באומץ ובגילוי לב את נפשם, פותחים צוהר לסערת הנפש המתחוללת בעקבות לידה שקטה ומנפצים בעזרתן של המילים את השקט הרועם.
הספר מהווה נקודת מפגש בין הזוויות השונות של התמודדות היום יומית עם האבל השקוף בצורה אמיתית וכנה. בליל שלם של רגשות עוצמתיים ורגעים מכוננים.
בשעה 21:30 ילדתי תינוק מת. יחד איתו גם חלק ממני מת. גור קטן, יפה, דומה לנו ולילדינו נולד עם עיניים עצומות בלידה רגילה שאין דרך לתאר אותה במילים. מי שחוותה לידה שקטה לא מצליחה לתאר במילים את התחושות ברגעים הללו. הגוף לא מבין שמשהו השתבש ומייצר חומרים לקבלת תינוק חי, ולעומת זאת הנפש היודעת מרוסקת ונלחמת בגוף בחורמה. לרגעים הרגשתי שגם אני הולכת להיעלם יחד עם התינוק שלי. אחזנו בו דקות ארוכות, עטפתי אותו בידיי ונשקתי על פניו שעדיין היו חמימות מחום גופי. גם עידן החזיק אותו ונשק לו. נפרדנו כך…שבנו הביתה בראש מושפל.
אני זוכרת את הצעדים הראשונים מחוץ לבית החולים, מתבוננת על העולם, על האנשים שצועדים לצידי ומולי, ועל כך שאף אחד לא יכול לדמיין את מה שזה עתה עברנו. כשהגענו הביתה הילדים ביקשו לראות תמונה של אחיהם, כל כך טבעי, כל כך אנושי. ישבנו איתם והסתכלנו בתמונות ובכינו. הבנתי שבתקופה הקרובה אנחנו הולכים לבכות הרבה. בעיניים נפוחות מבכי ובחזה גדוש בחלב רוקנתי יחד עם עידן את כל הארונות שכבר היו מוכנים לקראתו – בגדים קטנים, חיתולים רכים, וצעצועים צבעוניים. שפכתי את כל התכולה לארגזים ולשקיות ועידן נסע לויצ"ו ותרם הכול. את ניחוח הכביסה של תינוקות לא יכולתי לשאת עוד הרבה זמן.
